אתה יודע איזו פגישה. ההצעה שלא נשלחה. השיחה שנדחית. הדוח שמחכה. אתה יודע שצריך לעשות אותה, ובכל פעם שאתה מתיישב, המוח שלך מוצא סיבה מצוינת לדחות.
רוב ה“פתרונות” לדחיינות בעולם הפרודוקטיביות מנסים לפתור בעיית לוגיסטיקה, עם כלים, אפליקציות ורשימות משימות . אבל למי שמתמודד עם דחיינות כרונית, זה לא עוזר. כי הבעיה לא היא הלו”ז. הבעיה היא הרגש.
מה המוח שלך עושה כשהוא "דוחה"
מבחינה פסיכולוגית, דחיינות היא תגובת הגנה. המוח מזהה את המשימה כאיום רגשי: פחד מכישלון, חשש מביקורת, חוסר ביטחון בתוצאה, ומגיב בדיוק כמו שהיה מגיב לאיום פיזי: התרחקות.
לכן כוח הרצון לא עובד. אי אפשר "להחליט" להפסיק לפחד. צריך להבין מה מניע את הפחד.
שלוש צורות של דחיינות מקצועית
דחיינות פרפקציוניסטית
"אני אעשה את זה כשיהיה לי זמן לעשות אותו כמו שצריך." הפרפקציוניסט לא מפחד מכישלון, הוא מפחד שהתוצאה תחשוף שהוא לא מספיק טוב. הפתרון אינו "לעשות גרוע", אלא להבין מאין מגיע הסטנדרט הבלתי-ניתן להשגה.
דחיינות של חבלה עצמית
בדיוק כשהפרויקט החשוב מתקרב, משהו "קורה". עומס, מחלה, עניינים דחופים. זה לא מקרה. מי שלמד שהצלחה מסוכנת (יותר ציפיות, יותר אחריות, יותר מה שיאכזב), לומד לחבל בעצמו בדיוק לפני הגמר.
דחיינות של ריקנות רגשית
כאשר אין מוטיבציה, לכלום. המשימות מצטברות לא בגלל שאין זמן, אלא בגלל שאין אנרגיה נפשית להתחיל. לעיתים, זהו דיכאון שלא זוהה.
מה עוזר, ומה לא
מה לא עוזר: טכניקת פומודורו, אפליקציות, רשימות ועוד מחויבות פומבית.
מה כן עוזר: לשאול: מה הרגש שאני נמנע ממנו כשאני דוחה את המשימה הזו? שאלה זו, בטיפול בדחיינות כרונית, עשויה לפתוח תובנות שחודשים של פתרונות פרודוקטיביות לא הצליחו.
דחיינות כרונית שגורמת לנזק מקצועי, לבושה ולביקורת עצמית שלא עוצרת, היא לרוב הזמן לפנות לטיפול.
ריקרדו גרד – פסיכולוג קליני באשדוד. מטפל במסגרת מאוחדת ולאומית באשדוד.
קרדיט תמונה יח"צ